זה התחיל כסיפור שהתפרסם לפני זמן לא רב באתר האינטרנט של Ananova . באנה-נובה מתמחים במוזרויות והקטע הבא נראה, איך לומר, כמעט טבעי:
זוג חשוך ילדים מגיע למרפאה לפוריות באוניברסיטה של העיר Lubek בגרמניה. בני הזוג נשואים כבר 8 שנים ללא ילדים. הם עוברים במרפאה מבחני פוריות ומסתבר כי הבעיה של בני הזוג אינה דווקא בכושר הפריון שלהם כי אם בעובדה הפרוזאית ששני בני הזוג פשוט לא עשו סקס. "כאשר שאלנו אותם כל כמה זמן הם מקיימים יחסים", מספר דובר המרפאה, "הם הביטו עלינו בתימהון. על מה אתם מדברים, שאלו?". לסיפור הזה יש סוף עם נימה אופטימית. האישה בת ה – 30 ובעלה בן ה – 36, אומרת הידיעה, מקבלים כעת שיעורים בנושא. במקביל גם החלה הקליניקה עצמה לערוך מחקר האם ישנם עוד זוגות דומים ברחבי המדינה. 

עלילה משונה, צריך להודות, אבל ספורים כאלה מופיעים השכם והערב בעיתונות הצהובה וגם הרשת ממש עמוסה ב"קוירקיס" מן הסוג הזה. לא ביג דיל. בכל זאת, היה מי שהתרגש מהסיפור הזה: בלוגר נמרץ המכנה את עצמו Xrlq. העלילה הזאת, כותב Xrlq בבלוג שלו, מעוררת אצלי ספקות רבים. אחר כך הוא מציין לדוגמה את העובדה שלא מופיע בסיפור אף שם, כולל שמו של דובר הקליניקה. גם שם העיר Lubek נראה מוזר (ישנה עיר עם שם דומה, Lübeck), מה שלא מוסיף אמינות לסיפור. הבלוגר החוקר בצע כמה חקירות ודרישות משל עצמו, כולל פנייה למנהלה של קליניקה מסוימת אשר עלה חשד שהיא עשויה להיות הקליניקה שבסיפור.

האם ריחה של אגדה אורבאנית עולה באפכם?  אם כן? – בצדק רב. ישנם סיכויים מצוינים לכך שמדובר באירוע שלא היה ולא נברא ובשני בני זוג שקיימים רק בדמיון של מי שהמציא אותם (נכון להיום Xrlq עדיין תר אחר שני בני הזוג). אגדות אורבניות הן להיט חם ושגור מאד ברשת. תילי תילים של מאמרים וספרים נכתבו עד היום בנושא זה, כולל על תפקידה המרכזי של רשת האינטרנט ביצירתן ובהפצתן במרחבי הסייברספייס. באתר about.com אפשר למצוא לדוגמה שלל של בדיות ססגוניות, מכתבי רמייה ותמונות מזויפות, וגם את 25 האגדות האורבאניות הפופולאריות ביותר בשבוע האחרון.

לא מכבר רכשתי את הספר: "The vanishing hitchhiker", שכתב חוקר פולקלור ופרופסור לשעבר באוניברסיטת יוטה בשם הרולד ברונבאנד. האגדה האורבאנית, כותב ברונבאנד, בין היתר, שייכת למעמד הנחות של סיפורי העם. להבדיל מהאגדות הרגילות, זו אגדה שמאמינים בה, או לפחות, ניתן להאמין בה. בניגוד למיתוסים, מדובר באגדה המתרחשת בעבר הלא רחוק, ומעורבים בה בני אנוש ולא אלים או יצורים דמויי אלים. האגדה האורבאנית מקבלת את האמינות (המדומה) שלה מכל מיני פרטים ספציפיים המשולבים בה, בעיקר בנוגע לזמן ולמקום, ומכל מיני אזכורים של מקורות הנשמעים אמינים.

חלק ניכר מהאגדות האורבניות הן סיפורי בלהות המטילים צמרמורת הגונה בשומעיהם. לא רק שאתה מקבל סיפור אימים, מנסים גם לשכנע אותך כי מדובר במקרה אמיתי! על פי הויקיפדיה, האגדה האורבאנית קבלה את התפקיד הקלאסי של האגדה, או של סיפור העם, באמצעות העלאה של הפחדים העמוקים החבויים בתת התודעה או הקולקטיבית, ותוך אזהרה מהתנהגות לא ראויה.

ברונבאנד מביא בספרו אוסף מגוון של אגדות אורבניות בתחומים שונים ומשונים. אהבתי את הפרק הקשור  למכונית הנוסעים. התרבות שלנו, על פי חוקר האגדות מיוטה, היא תרבות ניידת מאד. החל משנות ה-50 וה-60 תופשת המכונית מקום נכבד בהוויית החיים והיא קשורה קשר הדוק לחלום האמריקני. "מותו של חבר" היא דוגמה טיפוסית- אגדה קצרה שאין לספרה לפני השינה: 

בכביש קטן היוצא מהאוטוסטראדה מס' 59 ליד מלון "הולידי אין", חנתה מכונית קטנה ליד עץ בשולי הדרך.

במכונית היה זוג אוהבים צעיר. בשלב מסוים אמרה הנערה, סטודנטית מהקולג' הסמוך, כי היא צריכה לחזור למעונות. בן זוגה ניסה להתניע את המכונית אולם ללא הצלחה. לאחר כמה ניסיונות, החליט הנער ללכת למלון הסמוך להזעיק עזרה. הוא בקש מהנערה להישאר באוטו הסגור עד שישוב. השעות נקפו והוא לא שב. היא חכתה וחכתה לשווא. לפתע היא החלה לשמוע קולות של גרודים ושפשופים על גג המכונית. הנערה התכווצה במושבה מרוב פחד. קולות החיכוך והגרוד נמשכו דקות ארוכות. רק כשעלה הבוקר הגיעו אנשים למקום וחילצו את הנערה המבועתת מהמכונית. כאשר הרימה את עיניה היא ראתה את חברה תלוי מת על עץ ורגליו מגרדים את גג המכונית.

 אין לרשימה הזאת מטרה מיוחדת להפחיד או לגרום לכם צמרמורות מיותרות. במקרה זה, ספור על סקס הוא תמיד נחמד ומלבב הרבה יותר. הסיפור על שדיה של מרי אנטואנט היא אגדה ישנה נושנה שצצה שוב במקומותינו בזמן האחרון, בתוספת כמה גרסאות חדשות. המקור הוא "סנופס"- אחד מאתרי האגדות האורבאניות היותר ידועים. על פי הסיפור, צורת גביעי השמפניה נוצרה על פי דגמים שנוצקו בתבנית שדיהן של נשים מפורסמות ויפות. כך לדוגמה, אחד המודלים ששימש ליצירת גביעי הזכוכית הללו היו שדיה של מרי אנטואנט, אשתו של לואי ה-6 שחיה במחצית השנייה של המאה ה-18.

קיימות גם גרסאות אחרות לפיהן היו אלה נשים אחרות שדגמנו לגביעים. אחת מהן הייתה פילגשו הידועה של לואי ה–15, מאדם דה פומפדור. המאדם המפורסמת בקשה, על פי השמועה, שיכינו גביעים כאלה עבור אהובה המלכותי. המחשבה שהמלך ישתה מהמשקה המבעבע הזה, עם הגביעים שלה, גרמה לה (וכנראה גם למלך) התרגשות לא קטנה. אגב, ישנן עוד כמה מודליסטיות נוספות המוזכרות לאורך ההיסטוריה, לרבות הלנה היפה מטרויה. אלא שבדיקה מהירה של ההיסטוריה של השמפניה, כמו גם תולדות ייצור הגביעים, שוללת על הסף את רוב האפשרויות. 

גם התוספת הרעננה שהתווספה לא מכבר לאגדה הזאת, לפיה הנשים הרוקדות בעירום במועדון הלילה המפורסם: פולי ברז'אר נדרשו בזמנו לעבור את מבחן גביעי השמפניה, לא נשמעת אמיתית. על פי המבחן, נשים ששדיהן נחפנו בגביע, התקבלו. האם זה סיפור אמיתי? אין לי מושג. כמו בהרבה אגדות אורבאניות, גם כאן מקור הסיפור אינו ידוע.  

בהחלט יתכן, אומרים באתר snopes, שבערב אחד, במסיבת קוקטיל אחת, היה גבר ששתה יותר מידי שמפניה. קצת אלכוהול, קצת נשים יפות, וכוסות הזכוכית התחילו להתערבב בדימיונו יחד עם מודלים אירוטים. בכך, תודו, יש כבר מספיק חומר לאגדה טובה.